<h1>ראבי"ה סימן אלף ע"ב</h1>
<h2>דף נט:</h2>
אמר רב אשי האי גוי דנסיך חמרא דישראל (צריך) [שרי] למישקל מיניה דמי מההוא גוי מאי טעמא מיקלא קלייה אמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור ר' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא מתירין אותו מפני שני דברים אחד שלא מנסכין יין [אלא] בפני עבודה זרה ואחד שאומרים לו לא כל הימנך שתאסר יינו לאונסו. ופסקו בהלכות גדולות [דף קכ"א ע"ד] ובספר המקצועות דהלכה כר' יהודה בן בתירא וכר' יהודה בן בבא, ומיהו הני מילי בהנאה הוא דשרי, ומההוא גוי דנסיך שרי נמי למשקל הדמים, ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק קסברי כוותייהו נמי בסוף פרק השוחט [חולין מ"א ע"א] ורב אשי נמי הכא מייתי ראייה מינייהו. ולדידהו אפילו בפני ע"ז ובמעשה רבה נמי שרי, ומשום ת"ק נקט שלא בפני ע"ז ולפי דבריו השיבו[הו] תרי טעמים להיתר.
<h2>דף סא:</h2>
מסקנא דהילכתא. מגע גוי ביין שמתכוין ליגע ביין או שיכשך אסור בהנאה ממתני' דאגרדמים [נ"ח ע"א]. גוי שלא בכוונה כגון שלא הכיר בו שהוא יין מותר בהנאה ממתני' דחרם גוי [שם]. וכן נפל לבור, שלא בכוונה הוא, ומותר בהנאה וכגון שעלה מת כדתנן במתניתין [ס' ע"ב]. וכן נתכוון ליטול דבר אחר כההוא מעשה דאתרוג דרב אשי [נ"ט ע"ב], שלא בכוונה הוא ומותר בהנאה. מגע גוי על ידי דבר אחר כגון בקנה אם ידוע שנתכוון לדבר אחר כגון מידה בקנה או שהתיז את הצירעה או שהיה מטפח על פי חבי(ו)ת המרותחת מותר בהנאה ממתניתין [ס' ע"ב], דמסקינן [שם] ולית הלכתא כר' שמעון דמתיר בשתייה. דלא חזינן למאי איכוון אסור בהנאה מההוא עובדא (דבי רב) [דבירם] [נ"ז ע"א] דשרייה רב משום דשלא בכוונה הוה, הא בכוונה אסור משום לך לך אמרין. שלא בכוונה ונגע בידו מותר בהנאה. שלא בכוונה ונגע במקל אי גרסינן [שם] ונגע ברישא דלוליבא אסור בשתייה, ולפי ההלכות גדולות מותר גם בשתייה וכדפרישית לעיל [רס"י אלף ע']. וכן אם נגע בכלי הצף ביין דהוי ככוחו שלא בכוונה. [כחו של] גוי בחיבורין כגון דמוריק אורוקי, אם הכיר בו שהוא יין אסור אפילו בהנאה. או אם מזגו במים, מדרבי יוחנן דאמר [נ"ט ע"א] צא והכרז על יינן משום יין נסך משום לך לך אמרינן דלמא נגע ולאו [אדעתיה]. ואם לא הכיר בו שהוא יין מותר אף בשתייה, מההוא עובדא דר' יוחנן בן (גרדא) [ארזא] ור' יוסי בן נהוראי [נ"ח ע"א] דחד שרי אף בשתייה משום דגוי לא ידע, ולא פליגי כלל אלא בדעת הגוי פליגי מה היה בדעתו. כוחו שלא בחיבורין, כגון שזרק חפץ באויר ונפל לבור של יין אפילו נתכוון להשליך ביין, מותר אף בשתייה מדאמר רב אשי [ס' ע"ב] כל שבזב טמא, פירוש כגון במגע, בגוי עושה יין נסך [כל שבזב טהור, פירוש כגון בזריקה, בגוי אינו עושה יין נסך]. אבל בהיסיט לא איירי רב אשי לאורויי לן דאע"ג דהיסט טמא בזב בגוי אינו עושה יין נסך. ובהלכות גדולות ובהלכות קטועות כתוב, אמר רב אשי כל שאילו במגע הזב טמא בגוי עושה יין נסך כל שאילו במגע הזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך כדריש לקיש דאמר [נדה מ"ג ע"א] קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור וכו'. והא דמייתי מדריש לקיש משום דהיסט זה דומה לענין מגע ולא לעניין זיקא. ואי קא אזיל החפץ מיניה שתפס בו עד שהגיע לחלל הבור בסמוך ליין אסור משום לך לך אמרין. ואם הבור הוא עמוק ורחוק אפילו הגיע לחלל הבור שרי גם בשתייה. ויש מחמירין מכיון שהגיע לחלל הבור. ואין נראה לי. (וכיון) [והיכא] דזרק ליה הגוי החפץ לבור להכעיס או בחמתו אפילו אי קא אזיל מיניה (כ)שתפס בו, מותר בשתייה, וכן נמצא בתשובת היי בר נחשון גאון ובפיסקי רבינו יב"א וכן מוכחת הסוגיא. וקרוב הדבר בעיני אפילו אם נגע בידיו להכעיס שמותר בשתייה, וכן כתב בתשובה פעם אחת היה בורו של ישראל מלא(ה) יין ובא אנס אחד והושיט ידו לתוכו להכעיס והיה שם זקן אחד ירא שמים שבסופו נפטר על קידוש השם ושמענו שלקח מן היין בכלי ושתה ממנו בפני האנס כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לבר ישראל אחר. והא דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"א] מעשה בזכר של רחילים ושערו מדולדל ראהו קסדר אחד אמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אא"כ היה בו מום נתן פגם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרו, התם לא היה מתכוין להכעיס אלא לטובת הבעלים וחשו דילמא אתו למיסרך, והכא (נמי) הסברא איפכא. כוחו של גוי בכוונה אף בשתייה מותר וכן (ר' שמעון) [פסק רבינו שלמה] וכל הגאונים. וגוי המערה יין אמרינן לקמן [ע"ב ע"ב] ההוא דנפק לאבראי [גזור ביה רבנן ההוא דלא נפיק לבראי] (ו)לא גזרו ביה רבנן. ולעיל פירשתי לה. (ואע"פ) [ואפילו] נתכוון (מותר) לשפוך [מותר] גם בשתייה. ואם לא ידע שהיה (ה)יין, כעניין (כ)דפרישית לעיל דקא מוריק אורוקי, מותר אף דנפיק לבראי. ואם נשא גוי כוס מלא יין אפילו לא שפך ממנו דמיא לכובא מליא דאסור דילמא נגע ביה, ובהא אפילו רב אשי מודי [ס' ע"א]. והני מילי שידע הגוי שהוא יין משום לך לך אמרינן, אבל בשלא ידע שרי. חסירה שרי אפילו ידע ולא חיישינן לא לקרקוש ולא למגע. וזיקא בין מליא בין חסירה שרי דהילכתא כרב אשי דאין דרך ניסוך בכך. וכובא מליא על ידי מוט [מותר] לישאנה רק שיכניס ישראל את המוט.
